מעל לחוק, או איפה אתה סטיבן סיגל?
עולם אומנויות הלחימה של המזרח מצטייר בעיניי רבים כדרך חתחתים המאתגרת, גופנית ורוחנית, את ההולך בה למען יצירת הלוחם האולטימטיבי. לוחם שכזה נתפס כאדם המסוגל להתגבר על פחדיו ולעמוד בקשיים ובמצבים מסכני חיים תוך שמירת קור רוחו וצלילות מחשבתו. מיתוסים, סיפורי גבורה ומסתורין רב אופפים את אומני הלחימה הגדולים ואין זה פלא. יכולות טכניות גבוהות ושליטה עצמית יוצאת דופן היו מתמיד מושא להערצה ולחיקויי. לא מפתיעה אם כך העובדה כי מדריכים רבים בתחום נתפסו ונתפסים כאנשים משכמם ומעלה, מוריי דרך לנצחון הפחדים ולנגיעה בנשגב.
ההערצה הגבוהה למורי הלחימה הרחיבה בהכרח את תחום שיפוטם של המדריכים מעבר לתחום הלחימה. מי לא זוכר ומוקיר את גישתו המוסרית ללחימה של מיסטר מיאגי מקראטה קיד או את משפטי המחץ העמוקים של הנזיר מגולח הראש מהסדרה קונג פו? מי יוכל לשכוח בנקל את יודה הקטן והעוצמתי ממלחמת הכוכבים ושעוריו המאלפים באומנות הג'דיי?
אך האם תפיסת המדריך כיועץ רוחני לחיים מוצדקת? האם באמת יכולת לחימתית גבוהה טומנת בחובה כלים המכשירים את המדריך למעמד של גורו? התשובה לשאלה שכזו היא מורכבת ובהחלט תלויה באינדיווידואליזם של כול מדריך ומדריך. היסטורית, לא היה מעולם הקשר ישיר בין השניים, למעט במסגרות כמו בתי הספר של נזירי השאולין.
במסגרת דרכי באומנויות הלחימה נתקלתי במורים שדרך חייהם היתה בהחלט מושא להערצתי ומודל ראויי לחיקויי. ואולם חייב אני לציין כי גם פגשתי לא מעט אנשים שלא עוסקים בלחימה ושגם דרך חייהם לא פחות, ולעיתים אף יותר, מעוררת השראה.
לטעמי, המרכיב היחידי והבלתי תלויי בקושיית המדריך המהווה יועץ לחיים הוא באחריות שלוקח אותו אדם על חייו של תלמידיו. אחריות שכזו לא פחותה היא מהאחריות אותה נוטל המורה לילדים בבית הספר או הרופא על מטופליו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה הפשוטה שבכדי להפוך למורה לחיים, לגורו, על המדריך להענות לדרישת תלמידיו ולקיים מערכת יחסים שכזאת. ואל יאמר מי מהמורים כי מערכת יחסים שכזו היא חד צדדית, שהיא נמצאת רק בראשו של התלמיד וכי הוא מעולם לא דרש מתלמידיו התייחסות שכזו. הרי גם אם המורה לא דרש כך מפורשות, עצם העובדה כי מעולם לא שלל את העובדה, הוא הביא על עצמו את האחריות למצב שנוצר. כאשר ישו נעצר הוא נחקר בידי המנהיגים היהודיים והרומים לגבי היותו מלך היהודים, כפי שהכריזו עליו תלמידיו. ישו השיב כי תלמידיו אמרו זאת ולא הוא ובכך חתם את מר גורלו. עצם העובדה כי לא שלל את הדבר היה בגדר הודאה באשמה.
מעבר לאפקט הגורו שהוא בהחלט מהלך קיצוני המנוצל בידיי מורים מעטים, הרי ישנם גם תחלואים הנוגעים ליחסי הגומלין בין בעל הסמכות ותלמידיו. זכורים לי מקרים רבים להמחשת העניין ואך אציין מעטים למען לא להלעיט את הקוראים בדוגמאות. רק בשבוע שעבר חזרתי מטיול באירופה שם יצא לי להתאמן במחיצתו של מדריך ג'וג'יטסו מהולל. השיעור היה מצויין ואולם האכזבה היתה גדולה אף יותר משבתום השיעור התרברב המורה, בפני שורת תלמידיו הסוגדים לו, כי בזמן זה או אחר הוא שכב עם תלמידותיו ללא יוצאת מהכלל. הוא לא היה הראשון שבו נתקלתי. גם בשובי לארץ, לאחר שהייה של מספר שנים בחו"ל, נדהמתי כאשר קולגה וחבר לשעבר התקשר ודרש בתוקף כי אסרב לפתוח את דלתות במכון בפני תלמידים שעזבו אותו ושבהם הוא חשד כי עלולים הם להגיע לאימונים אצלי. כשסרבתי התנתקו יחסי הידידות ביננו. הוא לא היה היחיד. לפני כחודשיים הגיע לאימונים תלמיד של קולגה אחר. מסתבר שאותו תלמיד מנע בעד עצמו מלהגיע לאימונים לאחר שאותו קולגה הבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי אסור לו להגיע אליי במידה והוא עוזב אותו.
גישה יהירה וחסרת מוסר שכזו היתה גורמת לסטיבן סיגל (סליחה - השריף סיגל) לצאת למסע של הרג וחורמה כנגד המורים בדוגמאות שהבאתי. אך גם אם סיגל לא יופיע, המסקנה המתבקשת מהבעיתיות שהבאתי היא שעולם אומנויות הלחימה נדרש לפיקוח וניטור כפי שכול תחום אחר של יחסי מרות בחברה המתוקנת מבוקר. עד אותו יום נכסף רצויי שכול מדריך ומדריך יבינו את כובד מעמדם ויתיחסו אליו בכבוד הראוי לו.
אחרת יודה ונזיר הקונג פו יהפכו גבם עלינו יתחבאו בארון מחמת הבושה, ומיסטר מיאגי ימשיך לקפוץ לבדו כחסידה על עמוד מבלי לומר אף מילה.
וסטיבן סיגל?
הייתי מציע לכול אותם מורים נצלנים להיזהר ממה שהוא עלול לעולל...
